המוכנות להימנע מהתנהלות פרפקטסיוניסטית ולא להתקע במקום בגלל הפחד לטעות, תגרום לתנועה ולשינוי שיביאו אותי ואת המוסד שלי למקומות חדשים

סליחה, מתי טעית לאחרונה?

סליחה, מתי טעית לאחרונה?

המוכנות להימנע מהתנהלות פרפקטסיוניסטית ולא להתקע במקום בגלל הפחד לטעות, תגרום לתנועה ולשינוי שיביאו אותי ואת המוסד שלי למקומות חדשים

מה תוקע אותנו?

אחד הדברים שתוקעים מנהלים ומוסדות חינוך מלהתקדם ולצמוח הוא הרצון שלהם להיות מצוינים, הכי טובים בתחום שלהם.  מושלמים ביחסי אנוש שלהם, בתוכניות העבודה, בתקשורת מול עם תלמידים והורים ועוד.

מה הבעיה, נשמע טוב לרצות להיות מצוין?

נכון, המורכבות היא עם הנחת היסוד הפנימית:

"בשביל להצליח במשהו ולהיות מושלם עלי להיזהר, ואסור לי לעשות טעויות".

המשוואה הזאת יוצרת לוף כזה: הרצון לשלמות – אסור לטעות – אסור לעשות = תקיעות  (עם הרבה 'תירוצים מוצדקים' למה להישאר במקום ו'לא לעשות')

מה המחיר שאנו משלמים על עמידה במקום?

לפעמים אנו לא מעמידים מספיק את המשוואה הזאת מול העיניים ובכך דוחים את ההתקדמות שלנו ושל המוסד שלנו. "רק בשנה הבאה אעשה את זה, אחרי שאדע ב-100% שזה אפשרי ויצליח". 

גם בעולם התוכן של הגדלת המוסד אני פוגש לא מעט מנהלים, מנהלות ומוסדות מצוינים שעומדים במקום או  שלא ממשים את הפוטנציאל שלהם, רק מכיוון שיש להם כל מיני התניות ודחיות, למה גם השנה לא להשקיע בהגדלת המוסד שלהם ולעשות דברים חדשים ושונים: 

"אני מחכה שכל הצוות יהיה רתום",  שכל ההורים יהיו מרוצים"' "שאהיה פנוי במאה אחוז", "שאלמד איך לדבר מול קהל" ועוד ועוד בפועל, ההסברים המוצדקים נשארים ורק הזמן עובר. המוסד נמצא בלוף, בחוסר מימוש ובתקיעות  רק בגלל החשש מלטעות או לעשות משהו לא מושלם.

מה הפיתרון? לשנות את המשוואה! 

הדרך לצאת מהלוף הזה היא המוכנות שלנו לטעות. ובעומק, המוכנות לשאת את הכאב של הטעות, את הפוטנציאל של הטעות והגעה ל'תוצאות לא מושלמות'.

מציע להתבונן על זה כך: המוכנות לטעות גורמת לנו להרחבה, תנועה והתחדשות. כאב מטעות זה עניין של בחירה – אדם בוחר מה כואב לו ומה לא.

בואו נתבונן רגע על המשוואות: הפחד לטעות – יוצר גבול/מגבלה/צמצום – סף כאב נמוך =המושלמות גורמת יותר כאבים ותקיעות מוכנות לטעות – יוצרת הרחבה – סף הכאב עולה = תנועה, הגעה למקומות חדשים והצלחה

רגע, אם טעיתי איך התקדמתי? 

המוכנות להימנע מהתנהלות פרפקטסיוניסטית ולא להתקע במקום בגלל הפחד לטעות, תגרום לתנועה ולשינוי שיביאו אותי ואת המוסד למקומות חדשים. במילים אחרות, כאשר אני מוכן לטעות (ואני מאפשר גם לאנשים שלידי לטעות…)  אני נמצא במרחב מאפשר, שמותר לי לעשות כל דבר והתוצאה – תנועה שמובילה את המוסד והאנשים שלי להתחדשות אמיתית.

להתבונן על התוצאה

אין 'הלכות' למנהלים ומוסדות אין מחויבות לצורת עבודה צרה ומסוימת, יש מטרות שאנחנו רוצים להגיע אליהם ותוצאות שאנו מעוניינים להשיג. כאשר זזתי ופעלתי – התוצאה יכולה להיות תוצאה שרציתי ואז ניתן להתקדם ל'טעות הבאה' (=התזוזה הבאה) אפשרות נוספת – התוצאה יכולה להיות תוצאה שלא רציתי ואז עלי להתבונן ולהבין מה התיקון?  מה הלאה? מה למדתי מהטעות וכיצד עלי להתקדם.

סיכום:

אנו רגילים לומר כל הכבוד על תוצאה ומושלמות.  לא! אפשר להגיד כל הכבוד על התנועה. עשייה עצמה, על האומץ. אני מזמין אתכם ל טעות! לנוע, להתחדש לנסות. במיוחד במשימה של הצמחת המוסד שלכם אל תחכו למציאות "האידיאלית והמושלמת"  בשביל להניע תהליך משמעותי, תתחילו עכשיו.

בהצלחה!

רוצים לשתף?

בעולם התוכן של הגדלת המוסד אני פוגש לא מעט מנהלים, מנהלות ומוסדות מצוינים שעומדים במקום או  שלא ממשים את הפוטנציאל שלהם, רק מכיוון שיש להם כל מיני התניות ודחיות, למה גם השנה לא להשקיע בהגדלת המוסד שלהם ולעשות דברים חדשים ושונים
לכל אחד מאיתנו יש עולם פנימי, שפה ומושגים שאנו התרגלנו ל'דבר' עם 'עצמנו' ועם הסובבים אותנו. אולם, כעת שעליכם לחשוף את המוסד והייחודיות שלו בפני קהל יעד חדש, שלא מכיר בהכרח את השפה והקודים שלכם, כדאי מאוד לעשות את ההתאמות הנדרשות.
מוֹדָעה או מוּדָעוֹת? האם האפיק המרכזי להגדלת המוסדות הוא בהשקעה כספית ניכרת בפרסומים בעלוני שבת ומשרדי פרסום? האם לא הגענו למצב שהכל נראה 'יותר מאותו הדבר'? ומה כן ניתן לעשות?

רוצים לדעת כיצד להגדיל את הרישום למוסד שלכם? הרשמו כאן וקבלו את המדריך להגדלת רישום מוסד חינוכי ללא עלות

לוקח זמן למנהלים להפנים שכדאי לקחת עזרה מקצועית בגיוס תלמידים, צריך בשביל זה פתיחות נפשית להגדיר את אופייה של הישיבה, ולמקד את קהל היעד, וגם להגדיר למי אני לא יודע לתת מענה, וגם להשקיע בזה תקציב מהמינוס שלפעמים קיים...
נכנסנו לתהליך גיוס תלמידים מזורז עם ירון חכמון. ובתוך חודש הפקנו תוכנית משמעותית, שהצליחה להכפיל את מספר התלמידים באותה השנה. אל תחכו לרגע האחרון...

בניהו הוכמן, מנהל ישיבת אורחות מרדכי כוכב השחר, לשעבר

לאחר כשנה של פעילות והתקדמות יפה בהקמת קבוצות לימוד גמרא ברמה גבוהה לבוגרי ישיבות, מה שקרוי כיום 'עיתים לתורה', נוכחתי לדעת ש'כשאני לעצמי - מה אני'. הבנתי שבשביל שהמיזם יהפוך למשמעותי ורחב עלי לעבוד במקצועיות. אלא שלא היו לי הידע והכלים לעשות זאת.
לשמחתי, קיבלתי המלצה מחבר להתייעץ עם ירון איך כדאי לעשות זאת. את ירון הכרתי כבר לפני כן, מה שעזר לי להתגבר על התחושה הראשונית של חשיפת 'חולשה'. לאחר מספר מפגשים הבנתי שאין כאן אלא חוסר ידע, אותו השלים לי ירון באופן המותאם למצבי וצרכי. ההתייעצות גם סייעה לי לבטוח יותר ביכולותיי כאשר הבנתי מהי התנהלות נכונה, וכן עזרה לי לקבל החלטות נכונות בזמן אמת.
אני ממליץ לכל מי שמעוניין להצליח במשימה ערכית חינוכית, לעבוד ברמה גבוהה ומקצועית, ולהתייעץ לשם כך עם אנשים המצויים בתחום. כך המאמצים ייתנו פרי באופן הטוב ביותר.
אין לי ספק שבלי ההכוונה הראשונית של ירון, ארגון 'עיתים לתורה' לא היה מגיע למה שהוא כיום.

אריאל קמניצקי, ראש תוכנית לומדים עיתים לתורה

ירון בעל תכונות איכותיות, היה זמין לנו תמיד, קשוב עמד בלוחות זמנים, מקצועי ויצירתי בפתרונות ובדרך שבה הוביל אותנו, הוא אדם נעים הליכות.
ירון יודע לעשות את החיבורים עם גורמי חוץ וגורמי פנים. מאחלים לו הצלחה רבה וממליצים עליו בחום.

גילה ערוסי, מנהלת חמ"ד אריאל רמלה

זכיתי לחלוק עם ירון חזון ועשייה משותפת בעבודתו כמנטור, מנחה מנהלים ובעלי תפקידים נוספים בחינוך הדתי במסגרת תוכנית לליווי בתי הספר.
התפקיד אותו מילא ירון בהצלחה מרובה הינו תפקיד המשלב בין יכולות ארגוניות והוצאה לפועל של תוכנית מתודולוגית לבין יכולת אבחון וניתוח מצבים ותהלכים תוך מחויבות למערכות והשגת היעדים כשהכל תובע יחסי אנוש מעולים.
בכל מרכיבי התוכנית עמד ירון בשביעות רצון גדולה של השטח שקיבל את הנחייתו ושביעות רצוננו כהנהלה תוך עמידה ביעדי התוכנית.

רות רוזנצוויג, מנכלי"ת אגודת ידידי החמד, לשעבר